הוא היה ילד סקרן, חוקר, מתבונן על הכול ומנסה להבין איך הדברים פועלים. את רוב השאלות היה שומר לעצמו. ככה זה היה פעם, להורים לא היה זמן או סבלנות לענות לילד קטן, לרוב גם לא הייתה להם תשובה והם היו מביטים בו במבוכה רגעית בעודם שולחים אותו לחדר לשחק בשקט כי הוא מפריע לאבא לישון אחרי שחזר ממשמרת לילה מייגעת. בחדרו הפליג על כנפי הדמיון, חלם על עולמות רחוקים, על המצאות שהיה ממציא. מאוד אהב גם להעתיק תמונות בדיוק מפתיע.

הייתה שאלה אחת שלא היה יכול לשמור בלבו. שאלה שניקרה במוחו ללא הרף ולא נתנה לו מנוח. כשהיה בן 5 סבא שלו נפטר. אביו ישב ובכה כמו ילד שבועות רבים, והוא הביט בו בבהלה כשהבין שסבא לא יחזור. אבל לאן הוא הלך? ולמה הוא השאיר את אבא כל כך עצוב? כששאל את אימו, היא הביטה בו בעיניים רטובות ואמרה שלאף אחד אין תשובות לשאלות כאלה. שבועות חלפו, חודשים חלפו, אבל שאלות רבות הטרידו את מנוחתו. שאלה אחת מרכזית הציפה אותו והעירה אותו משנתו בלילות, בעוד הוריו מביטים בו בדאגה רבה. למרות שלא קיבל מהם תשובה, כל הזמן שאל אותם וחקר: אבל בשביל מה אנחנו חיים אם בסוף אנחנו מתים? מה המטרה של כל העולם הזה, של האנשים האלה, אם כולם בסוף מתים? מה הטעם בכל זה?

ההורים המודאגים לא ידעו מה לעשות, לא הבינו איך זה שילד בן 6 שואל שאלות כאלה. הם החליטו לקחת אותו למקובל מצפת שיעזור להם. הם נסעו יחד במכונית, היה חם, כולם שתקו כל הדרך הארוכה. אדם מבוגר עם זקן לבן וארוך, כיפה לבנה וגלימה לבנה הקשיב לטענות ההורים, הנהן בראשו ולא אמר דבר. לפתע קם מכסאו, חיטט בארון העתיק שמאחוריו, הוציא ביצה מוזרה והחל בקדחתנות לכתוב עליה באותיות קטנטנות. לאחר שעה קלה הגיש אותה להורים ואמר להם שיעטפו אותה בצמר גפן ויניחו ליד מיטתו של הילד ובקרוב מאוד הבעיה תחלוף.

הילד השפיל מבט כשנחתה עליו ההכרה ששאלותיו גורמות לדאגה ולצער כה רב והחליט כי לעולם לא ישאל את השאלות האלה שוב, לא בפניהם ולא בכלל. אבל למרות שניסה, לא הצליח להחניק את הסקרנות. לימים גדל להיות חוקר, ניסה לגלות איך העולם נוצר, איך הכל התחיל. אבל גם במדע לא קיבל תשובה אמיתית לשאלותיו. יום אחד ולגמרי במקרה כביכול, גילה את הקבלה ואת ספר הזוהר. הוא בכלל שכח ממקרה המקובל מצפת והדחיק את כל החוויה עמוק בתוכו. הוא החל לקרוא כלא מאמין למראה עיניו, משום שבשחור על גבי לבן קפצו לעיניו השאלות אותן שאל כל חייו ללא מענה, ואחריהן היו גם תשובות. תשובות עמוקות, חודרות, ומשהו בליבו התעורר בתקווה.

באותן שניות גם נזכר באותו מקובל מצפת והבין שספרי הקבלה הם לא כתיבה על ביצים ולא חוטים אדומים על פרק כף היד. ספר הזוהר והקבלה האמיתית הם התשובה לשאלות עמוקות על טעם החיים, על הסיבה לחיים, על טבע האדם. כל חייו ברח ממיסטיקה, היה בטוח שקבלה וזוהר הם מיסטיקה הזויה, ולפתע ראה כי למרות היותו מדען, הקבלה היא המדע האמיתי אותו חיפש כל חייו. בינה לבין מיסטיקה, פילוסופיה או דת אין שום קשר. הוא מצא את הדף –

http://www.kab.co.il/kabbalah/%D7%A2%D7%9C-%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%94%D7%96%D7%95%D7%94%D7%A8 הוא החל להקשיב לשיעורים ולקרוא מאמרים רבים של רבי שמעון בר יוחאי, בעל הסולם, רב"ש, הרב לייטמן.

משבר נפשי בדרך כלל מרחיק. לפחות בתחושה הסובייקטיבית שלנו, נכנסים לתוך מחילה, מאבדים קשר עם אנשים, לא חפצים בתקשורת איתם, אין יד מושטת. המצבים הקשים של הדיכאון יכולים לכן להיות מורכבים. לא שאין ידיים מושטות, אלא שאין מי שירגיש אותן. לכן חשוב לתת מענה למצוקות וחשוב גם להסביר ולהדריך בקשר לטיבעם של מצבי משבר כי אנחנו הרבה פעמים לא מצליחים להכיר בהם ולא יודעים למי לפנות ואיך לפעול. 

הבנת מצבי משבר היא אתגר בכל תחום. בין ברפואה, בפסיכולוגיה ובכל תחומי הטיפול ורפואת הנפש. נראה שלכל מצב ולכל אדם יש מפתח שונה במקצת הפותח אותו למציאות אחרת, מעבר לדיכאון. הדיכאון מאופיין כמצב נפשי מתמשך ומחקרים מראים שהוא קשור בהפרת האיזון הביוכימי במוח. יחד עם זאת, אין ספק שהוא גם תופעה רוחנית.

הדיכאון מצמצם את הרצון. במקרים קלים ניכרים שינויים במצב הרוח והעדר חשק לפעילות, במקרים אחרים נעלמים ומתקהים רצונות לחברה, לאוכל, למין, ואיתם נעלם החשק להישגים, העניין בעבודה, במשפחה ובסביבה בכלל. הקיום נעצר. מעין מצב של עיוורון של הרצון. הרצון קיים אבל מאבד אברי תחושה וגוף לעשייה ודווקא מצב זה, עם כל מורכבותו, הוא מצב מעניין. 

מחקרים שנערכו בעיוורים מראים כי דווקא הם, יחסית לבעלי לקות אחרת, שומרים בדרך כלל על שמחת חיים ורמה גבוהה של עניין ופעילות. בין היתר הודות לכך שהם מפתחים חושים אחרים. חושי השמיעה והמישוש של העיוורים הופכים מחודדים מאוד והם מצליחים להתמצא ולתפקד כנראה גם הודות לפיתוח אינטליגנציה ואינטואיציה, שאנחנו הרואים, לא נוכל לעמוד לחלוטין על טבען. הלקות בעיוורון מביאה אם כן לחיזוק ול"ראייה" באמצעות חושים אחרים, מוגברים, ואינטגרציה ייחודית ושונה של מידע. 

במידה מסוימת גם הדיכאון הוא "לקות", זמנית, שיכולה, ואולי אף מפתחת בפועל, רגישות וצורת הסתכלות ותפיסה אלטרנטיבית. הנפש המדוכאת אינה רוצה יותר כפעם, אך אולי דווקא משום כך היא לומדת לפתח ערוצי קליטה ותובנות אחרות: אם אני לא רוצה יותר לאכול, לעבוד, לצאת ולהתרועע בחברה, אני מתחיל לרצות ואפילו להרגיש במקצת צורות אחרות של קיום, אולי עדינות יותר, פחות גשמיות, ובמילים אחרות, יותר רוחניות. 

יש משהו ב"עיוורון הרצון של הדיכאון" הפותח לנו צוהר, ולו דקיק שבדקיקים, לתפיסת מציאות אחרת. הנה, "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" ( קהלת ג' א'), אפילו לדיכאון. שנהיה כולנו בריאים ושמחים ושנזכור, גם כשהשמיים הפנימיים מתקדרים, שיש תכלית לכל מצב ועת לכל חפץ: "עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד…עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם".  לקריאה נוספת – http://delight.co.il

כולנו מודאגים ממה יהיה. אלפי אנשים בכיכר אתמול דרשו מהממשלה בטחון כלכלי ותעסוקתי. בבלפור נבנה מאחז ארעי מאותן הסיבות… אנשים מתהלכים ברחובות לא ידוע לאן. מודאגים אובדי עצות ולא יודעים מה לשאול.

אז מה יקרה איתנו? האם אנחנו מצליחים להסתכל נכון על התמונה הגדולה? האם אנחנו מבינים את שלב ההתפתחות הבא שלנו?

מה שבטוח כרגע, זה שהווירוס לא ייעלם בשנה אפילו שנתיים הקרובות ואנחנו כבר לא נחזור לחיים הקודמים שלנו. המציאות הנוכחית מחייבת אותנו רק ללכת קדימה לתוך שינוי תודעתי וחשיבתי.

לעבור מהעולם החומרי, עולם מירוץ העכברים כמו שאני קוראת לו. מירוץ אחרי עוד חופשה, רכב חדש עוד תיק מעצבים או זוג נעליים והרבה מאוד כמה שרק  אפשר חוגים לילדים ג'ודו מחול כדורגל פסנתר גיטרה אומנות שחמט דמקה ובעיקר קריירה במקום בית.

במצב הנוכחי שבו הכוכבת היא הקורונה אנחנו פתאום מחויבים להישאר יותר בבית ולהתחבר למשפחה,לטבע, לעצמנו וגם איש לרעהו.

ולנו זה לא כל כך מסתדר. מה אנחנו רוצים? אנחנו רוצים את מה שהיה לנו. את החיים שלנו לפני הקורונה. אבל זה לא מסתדר, הטבע לא נותן לנו הקורונה מסרבת לעזוב.

אז כמו שכבר אמרתי אנחנו חייבים להתחיל ללכת קדימה. חייבים להתחיל למצוא פתרונות כלכליים כי המודלים הקיימים כבר לא רלוונטיים. אנחנו זקוקים לפתרון שיספק לכל אדם בטחון ומחייה בכבוד.

קשה לנו עדיין לעכל ולקבל את הידיעה שכן עסקים יסגרו ענפים שלמים ימחקו וזה לא משנה כמה כסף תזרים הממשלה לאותם עסקים…זמנם תם זה לא יעזור.

פשוט כי זמנם תם ולפנינו שינוי גדול ומהותי שעדיין קשה לקלוט אותו…אף אחד לא מספר לנו על זה לא תשמעו על זה בתוכניות שמשודרות בטלוויזיה.

העסקים החדשים שלהם תהיה דרישה יעסקו בפנימיות האדם, יהיו עסקים למען החברה והזולת. לשם אנחנו רוצים להגיע. אבל כדי להגיע לשם קודם כל נצטרך להסכים לקבל את השינוי, לגלות מחדש מה נדרש.

ולכן, מי שיזהה את המגמה מהר יותר יתאקלם בעולם החדש בצורה קלה יותר.

אז בואו נכיר במציאות החדשה ונצא יחד לדרך טובה יותר חדשה ומרגשת בדיוק כמו לידה, נצא מחושך לאור.

בלבול, אכזבה, תסכול, פסימיות, העדר תקווה, מה לא חווינו בימי קורונה אלה – ימים בהם כל מה ששימח אותנו התפוגג כלא היה. אף אחד לא הכין אותנו לזה, לא נתן לנו לדמיין אפילו שיום בהיר אחד, כל התענוגים שהורגלנו בהם יפרחו באוויר. נשארה איזו תקווה שם עמוק עמוק בלב שהכל רק זמני, ושאם ננשום נשימה ארוכה, נמצא את עצמנו שוב אולי בעוד חצי שנה – באותו מקום טוב שהיינו, עם אותם מילויים לנפש הזקוקה להם כמו אוויר לנשימה.

רק, שאם נהיה כנים עם עצמנו ונראה את המציאות כמות שהיא ולא כמו שהיינו רוצים לראות אותה, נבחין די מהר שהסיכוי שהעולם שחווינו יחזור לקדמותו אינו ריאלי עוד. העולם לא ישוב למה שהיה, אפשרויות המילוי שקיבלנו ממנו ישתנו בטבען ובמהותן. ציפיית השווא לחזרה לעולם שהיה, תאכזב אותנו עוד יותר ותמנע השתנות והסתגלות למצב החדש.  

בעצם, מה היה לנו עד הופעת הקורונה, ואיך אנו אמורים להתנהל ממנה והלאה באופן שיאפשר לנו הסתגלות מרבית למצב החדש? חוויית הצריכה האינסופית וההנאה ממנה, הגוון הלא נפסק שחווינו בעזרתה – מילאו לנו את החלל הרגשי בלב; אה מה מה, מדובר היה במילוי זמני, קצר טווח, שהתחלף כל פעם במילוי חדש נוסף, שהיה מחויב המציאות כדי שלא נישאר בריק רגשי.

הקורונה מחקה לנו בבת אחת את מה שהחזיק אותנו מסופקים. היא פרשה בפנינו אפשרויות הזנה לנפש מסוג חדש, או לייתר דיוק  מסוג שדי המעטנו בחשיבותו. אמנם היא השאירה אותנו נטולי הנאות חומריות זמניות, אך עם אפשרות לקבל סיפוק ואושר מתוך התמקדות בקשרים אנושיים חמים, המלווים בדאגה לאחר במקום לעצמי.  

פיתוח קשרים חמים מתוך דאגה לאחר הסובב אותי במקום צבירת הנאות מתחלפות לעצמי, תאפשר לנו חיים רגועים, שמחים ומאושרים בעולם החדש של עידן הקורונה וזה שיגיע בעקבותיה. אימוץ הרעיון ושימת דגש עליו הן במשפחה, בחברה, בחינוך, ימנע מאיתנו קשיי הסתגלות למצב החדש ויאפשר בניית חברה מכילה ותומכת – הנחוצה כל כך בתקופת הקורונה הנוכחית.

בריא, בריאה, בריה – כמה מילים עבריות בעלות שורש דומה, ואולי לא רק השורש אלא גם מה שעומד מאחורי המילים,  דומה ומשותף להן? כל בריה היא בריאה, ברגע לידתה. כל אחד מאיתנו הוא בריה של היקום, כמו בעלי החיים, הצמחים והטבע כולו. רק שבניגוד לנו, שבמשך החיים צוברים מחלות, מי פחות ומי יותר, הרי שבעלי החיים בדרך כלל לא חולים מ"מחלות הרקע" שלנו כמו לחץ דם גבוה, סכרת, ומחלות לב. איך זה קורה שכולנו נבראנו בריאים ומושלמים, ולא בהכרח שנישאר כאלה כל חיינו? במה אנחנו שונים בזה מבעלי החיים?

השוני בינינו לבעלי החיים מתבטא בהבדל משמעותי במרכיב התנהגותי, השונה בינינו לבינם. כך למשל אריה, לכאורה חיית טרף מסוכנת, יימנע מלטרוף כאשר יהיה שבע. מפתיע? בהחלט, במיוחד כשמשווים אותו לאדם. הוא, לעולם לא ידע שובע, לא במזון, ולא בהרבה דברים נוספים.  הוא ישאף תמיד להיות באותה רמת השגיות כמו הדומים לו בחברה, ואם "התיאבון" שלו גדול, זאת אומרת האגו המנהל אותו, המפעיל אותו בכל רגע – עוצמתי במיוחד, לא יסתפק להיות שווה לסובבים אותו. הוא ירצה לעלות עליהם בכספו, ברכושו, ביופי החיצוני שלו  ובכבוד שלו. 

ואיך כל זה קשור להבדלי הבריאות בינינו לבעלי החיים? בעוד שאצלם המזון למשל, מהווה צורך הכרחי לקיומם, אצלנו יש לו מרכיב נוסף – הוא מאפשר הנאה, רגעית אמנם. כן, כל מה שמניע אותנו, את האגו הדוחף אותנו לפעולה, אלו תענוגים רגעיים, מתחלפים. כל עוד הם ממלאים אותנו לא נפסיק לצרוך אותם, בין אם הם לטובתנו, או לא. "נאכל ונשתה כי מחר נמות", ביטוי שכיח שתופס מקום בהתנהלות שלנו בכל תחום, בין היא בריאה לנו או לא, לחברה שלנו או לעולם כולו. 

שמירה על הטבע, על איכות הסביבה, תופר ברגע שנוכל להפיק תענוג עצמי ממנו. אכילה מותאמת לגופנו, תתרחש רק כאשר האגו שלנו לא ידרוש להתנחם באוכל בהיותו פגוע מבחינה רגשית או  לא שלם עם עצמו. קניות ללא שובע, בילויים עד אין קץ – כל אלה נועדו להשאיר אותנו מסופקים ורגועים, לטווח קצר.  ובמקום שהאגו הפרטי שלנו יתמוסס ונהיה מותאמים לטבע, לעולם, לחיים בשלום איש עם רעהו בחיבור ובאהבה, מבלי שיהיה לנו צורך להיות מוצלחים יותר אחד מהשני – אנחנו בינתיים נמצאים עדיין ברצון לעלות על הסובבים לנו. נותר רק לקוות שתנאי החיים החדשים שהביאה לנו הקורונה, שאינה משאירה מקום לתחרותיות,  ימוססו את התפישה הזו ויחליפו אותה ביחס שוויוני. בינינו.

חוקרים ורופאים מדווחים לנו שבעתיד הלא רחוק יחליפו מכשירים חדשים ומשוכללים את בדיקות הרופא המוכרות. לכל אדם יהיה סמארטפון רפואי שיאפשר לקבל תשובות לכל הבדיקות שרופא צריך כדי לבצע דיאגנוזה מדויקת ולתת טיפול הולם. מכשירים יוכלו לגלות שאדם סובל ממחלה מסוימת זמן רב לפני הופעתם של תסמינים ובכך להציל חיים.

מכשיר בעל חיישנים רגישים ביותר, יוכל לזהות בוודאות אפשרות של מחלה הצפויה להופיע ולטפל בגוף כדי למנוע הופעתה. מדדים רגילים כמו א.ק.ג, לחץ דם, סוכר, חמצן בדם וכד'  יסופקו ע"י מכשיר בזריזות וללא צורך להגיע אל המרפאה, לעמוד בתור, להיפגש עם רופאים מומחים ולבזבז כספים מיותרים.   

בידוד תאים של העובר בשיטה מהירה יאפשר בדיקות גנטיות ברמת דיוק זהה לבדיקת מי שפיר אך ללא כל סיכון. גם הטיפול בסרטן שכיום כולל פגיעה בתאים בריאים, ישתנה בעקבות המכשירים והשיטות החדשות שכבר עובדים עליהם במעבדות ברחבי העולם. 

הטיפול במחלות כמו דיכאון יקבלו תפנית חיובית בעקבות מכשירים המשדרים גלים מגנטיים ומשפיעים לטובה על הפעילות המוחית ויאפשרו לפסיכיאטרים להימנע ממתן תרופות מזיקות לטווח ארוך. באופן דומה יטופלו אנשים שהתמכרו לסמים או עישון.

הטיפול באמצעות "תאי גזע" ישתכלל ויאפשר לטפל גם במחלות שכיום אין להן מרפא כמו אלצהיימר, סוכרת וכד. מחלות רבות שכיום מאובחנות ומטופלות ע"י נוירולוג, פסיכולוג או רופא פסיכיאטר, יאובחנו על סמך מדדים שיופיעו על הצג בעת ביצוע מטלות ע"י המטופל. 

הצמחת איברים מלאכותית, תפתור את הבעיה המרכזית של השתלות איברים מסוגים מגוונים, ותפתור סופית את בעיית המחסור בתורמים, שתאפשר לרופאים השתלה מוצלחת לפי הצרכים המעודכנים של המטופלים.

יחד עם החידושים בתחום הרפואה הקונבנציונאלית, מתפתחת רפואה המתארת מחלה ובריאות מנקודת מבט של ריפוי על בסיס חוקי הטבע.  לפי הריפוי הטבעי, מחלה היא סימן לחוסר איזון המופיע בגופנו, כאשר הכוחות המפעילים את הגוף אינם פועלים בהרמוניה ושיתוף פעולה. לפיכך, הדרך לשמירה על בריאות, היא התייחסות לחוק הטבע המחייב את האדם לאזן את כוחותיו הפנימיים ולחבר ביניהם בצורה נכונה.

לפי הריפוי הטבעי, השורש לכל המחלות הן מחשבות לא טובות של האדם על אחרים בסביבתו, או של הסביבה שלו עליו. באופן עקרוני, אילו היינו מוקפים במחשבות טובות מצד הסביבה שלנו ומצידנו כלפי הסביבה – לא היינו חולים! המחשבות והכוונות שלנו הן שמשפיעות על גופנו וגורמות לאדם להיות חולה שגופו יצא מאיזון או בריא ומאוזן.