עם ישראל –  מה קורה לנו?! 

מחפשים כל הזמן תירוץ וסיבה להתנגח זה עם זה על כל דבר. עומדים משני צידי המתרס עם סכין שלופה ולשון חורצת גורל, יורקים רשפי אש אח אל אח, מוצצים לשד כל מי שלא בדיוק חושב כמונו באותו הרגע ממש.

מה נהיה?! שמאלני, ימני, הפכו לאויבים בדם. אוכלי בשר וטבעונים רואים זה את זה כמטורפים. חרדים וחילונים לא יושבים חלילה בכפיפה אחת, ובשנה האחרונה סופקו לנו שפע של סיבות חדשות למריבה: עוטי מסכת הקורונה והמתנגדים לה הפכו אויבים בנפשם, שומרי המרחק והמאמינים שחיבוק הוא התרופה הפכו למחריבי העם, מצדדי החיסונים והמתנגדים להם מצאו עוד סיבה להתנגחות איש באיש ואישה באישה.

עם ישראל, מה נהיה מאתנו?! 

כן, זה לא פשוט ולא קל להיות חלק מהעם, אבל בואו נזכר, הרי כבר לפני מעמד הר סיני אמרנו "נעשה ונשמע" ובזכות כך זכינו להיות העם הנבחר, ממלכת כהנים ועם סגולה. בל נטעה בתפקיד הרם, לא לעם מורם מיתר אומות העולם נבחרנו אז, לא לעם הטוב מיתר העמים השוכנים בגלקסיה נועדנו  כשאמרנו "נעשה ונשמע". נהפוך הוא, נבחרנו לעם שכל ייעודו לשרת את האנושות כולה, להיות מופת ודוגמה לַתועלת שמקבלים מהיותנו. עם לא אחיד אך מאוחד, הזריקה שתביא לעולם את המזור לכל חולאי העולם. בשביל זה עלינו להתאמץ מעל האגו שהשכם וערב לוחש לנו באוזן סמויה: "אני צודק והוא טועה", "אני רוצה ולא אכפת לי ממנו בכלל", "אני אמשול והוא יהיה לי לעבד נרצע". מהתחתית של התחתית של השנאה הגיע הזמן שנהפוך את הקערה ונטפס במעלה הסולם, שנכניס  אלוהים בליבנו ונשתתף במעשי בראשית עם בורא עולם. מעל הדעה שלי, שלו, שלה להתאחד במטרת העל: להיות העם המאוחד והמחובר, זה שבדוגמה האישית מלמד את כל העולם את החכמה של פלוס ומינוס כשלם מושלם. זה שבזכות שהתאחד זוכה בכל השפע שהעולם מציע לו על מגש, זה שיתר אומות העולם נושאות  על כתפיים ואומרות – גם אנו רוצים כך. עם המממש את הערבות ההדדית כלשונה. 

דוד בן גוריון אמר כבר אז, בתחילתה של המדינה: "ידעתי שזה לא פשוט ולא קל, ומי שרודף אחרי הקלות – אל יילך בדרך זו. אבל, מי שיש לו אלוהים בליבו ומרגיש צורך ויכולת להשתתף במעשי בראשית – זו הדרך.".

אז בבקשה, בואו נתקן את השבירה ונחבר ניצוץ ועוד ניצוץ למאור אחד גדול, נהפוך שונא לאוהב ונהיה אחים הצועדים יחדיו. 

הפנים שלנו הם סימן ההיכר שלנו והדבר הראשון שאנשים יכולים לראות בנו, ובני אדם לרוב מחזיקים בקווים סימטרים שברוב הפעמים יהיו ייחודים להם. אבל אנו חיים בעולם שלא כולם מרוצים מהתוי פנים שאותם קיבלו בירושה, חלק היו מעדיפים את האף שלהם מעט צר יותר או נמוך יותר וחלק היו מעדיפים להחליף אותו לגמרי. אך לא פעם אנו נתקלים במטופלים אשר נרתעים ממיטת הניתוחים וכל דבר הקשור להרדמה כללית, ודווקא בשבילם יש לנו בשורה חדשה והיא עיצוב אף ללא ניתוח!

איך זה עובד? מכיוון שאין כל צורך בהרדמה כללית גם אין צורך ביותר מידי זמן החלמה, עם זאת עיצוב אף ללא ניתוח נעשה על 2 סוגים של חומרי הזרקה, הראשון שבהם היא חומצה היאלורונית והשני הוא קלציום הידרוקסיאפטייט. שני אלו מוזרקים באזורים הנבחרים באף, על ידי מינימום חומר ומקסימום של דיוק. עיצוב האף בדרך כלל אורך בין רבע שעה לעד כחצי שעה ואינו דורש זמן החלמה או תחבושת על האזור.

למי זה מתאים? עיצוב אף ללא ניתוח מתאים למגוון רחב של בעיות אסתטיות ואינו קשור לגיל המטופל או לתוצאה אליה הוא רוצה להגיע. אז לאלו הסובלים מדבשת בולטת מידי על האף, כאלו שרוצים ליישר את האף שלהם, למלא שקעים ואפילו תיקון של ניתוחים פלסטיים שנכשלו. צורת טיפול זו יכולה להיות מתאימה ואף כדאית לטיפולים מהסוג הזה. יחד עם כל אלו תוכלו גם לבצע עיצוב אף ללא ניתוח לזמר קצר או באופן קבוע.

תופעות לוואי ותוצאות – את תוצאות ההזרקה תוכלו לראות כבר באותו היום, אמנם ייתכן שיהיו עוד מילואים בהתאם לביקורת ומטרות הטיפול, אבל ברוב המקרים המטופל ירגיש את השינוי כבר עם סיום הטיפול.יחד עם זאת ישנם תופעת לוואי מאוד קלות ביחס לעיצוב אף הכוללים, נפיחות קלה באזור, כאב מקומי, שטפי דם קלים, אי סימטריה או תוצאה שאינה מספקת. אם נתקלתם באחד התסמינים אז כמובן במידה של כאב לקחת משכך כאבים ובמידה של שטפי דם יש להיוועץ עם הרופא

בטבע אנו רואים שהזכרים מרהיבים בצבעיהם היפים, נושאים על ראשם משקל רב בקרניהם, בעלי תכסיסים רבים להיות הכי מושכים, יפים, גדולים ובעיקר להבליט את איכותם. זכרים רבים מחזרים אחרי הנקבות בשלל ריקודים ומחוות, והכל כדי לזכות בתשומת ליבן של הנקבות, ולאפשר להם להעביר הלאה את המטען הגנטי היקר להם מכל. אכן בטבע הזכר הוא החלק היפה, לא פעם הם מסתכנים בטריפה מצד הטורפים, כי בזמן החיזור כל תשומת ליבו של הזכר נתונה לבת הזוג. הוא יעשה כל שנדרש כדי שהמיועדת תבחר בו. לעומת הזכר, הנקבה בטבע מאד חד גונית, קטנה ולא בולטת בשום דרך, להפך. בטבע, הנקבה מאד דומה לצבעי הקרקע בה היא רגילה לחיות, לובשת חליפת הסוואה מעולה שעוזרת לה לגדל את צאצאיה על הקרקע מבלי שהטורפים יראוה.

אצלנו בני האדם, נראה לפחות למראית עין, שהכול הפוך. האישה היא המתקשטת, מתהדרת, ומנסה למשוך את תשומת ליבו של הזכר. הזכר לעומתה עושה טובה שירד לפני רגע מהעצים ולא ממש אכפת לו מחיצוניותו או יופיו. בשנים האחרונות חל ממש מהפך בכל היחס של הגברים לחיצוניותם, בכל נושא היופי והטיפוח ואין הבדלים בהשקעה בין גברים נשים.

אבל אם נתבונן לעומק בשני המינים נגלה שאנו בני האדם דווקא כן פועלים כמו בטבע ולא הפוך כפי שנדמה לנו. האישה מחפשת אצל בן הזוג הפוטנציאלי יופי פנימי, היא מחפשת איכות גבוהה, כישורים טובים, גנים משובחים. האישה מחפשת גנטיקה טובה בדיוק כמו בטבע, רק בלבוש אחר, האישה בסך הכול מחפשת זכר שיעביר לצאצאיה יופי וחוסן פנימי, שיעזרו לצאצאים לחיות חיים טובים וארוכים מספיק כדי להמשיך את השושלת ממש כמו בטבע. 

הגבר מחפש באישה יופי, זה נשמע שטחי אולי, אבל הוא מחפש יופי פנימי, הכוונה לתכונות אופי שיצליחו להעמיד דור המשך ראוי, מוצלח, עצמאי, אחראי, בעל ערכים טובים. בכך הוא מבטיח לעצמו שהגנים הטובים שלו ימשיכו הלאה. בסופו של דבר התנהגותנו היא כמו שאר בעלי החיים בטבע, רק שאנחנו מפרשים אותה אחרת. כולנו רוצים דור המשך.

בשנים האחרונות נראה שהשתבשה עלינו דעתנו עד מאד, ואת כל המרץ שלנו אנו מוציאים ברכישות מיותרות ומוגזמות. איבדנו את השורש והמקור ליחסים בינינו לבין עצמנו ובינינו לאחרים. נדמה שכולנו מקשה אחת ולא זכר ונקבה. הסגידה לאינדיבידואל מבלבלת אותנו וכיום ההבדלים בין זכר ונקבה מטושטשים. נחזור לחיות בהרמוניה עם הטבע ונגלה את פנימיותנו ויופיינו מחדש.

לא מעט אנשים חווים טיפולי שיניים ארוכים ומתישים, חלק לא קטן מהמטופלים סובלים מבעיות רבות כמו דלקות חניכיים, הזנחת הפה והלסת ואפילו מחלות רקע. כל אלו לא פעם מובילים מטופלים למצב קריטי בו הם צריכים לבצע עקירה ובעצם להפתר מהפגע שנמצא בפה. לא פעם חלק מהמטופלים אשר עוברים עקירה, יצטרכו גם שתל דנטלי על מנת להחליף את השן שנעקרה. פרוצדורה זו שהייתה יכולה להיות מורכבת עד לפני עשור הפכה בשנים האחרונות ליותר פשוטה עם המצאת שתלים דנטלים קצרים.

סיבוכים שלא לצורך

במקרים רבים בהם מגיע מטופל לעקירת שיניים הוא לרוב גם סובל ממחלות רקע כמו מחלות חניכיים וספיגת העצם, ספיגה זו נעשית ברוב המקרים כאשר מתבצעת עקירה וגורמת לאזור שבו נעקרה השן להיות רגיש ולספוח לתוכו את עצם השן,  אל כל אלו מתווספות גם מחלות הרקע. מצב זה גורם ברוב הגדול של המקרים לספיגת עצם ופגיעה בלסת, כאשר בלסת התחתונה הדבר עלול להביא לסיבוכים רפואים והרמת סינוס ובלסת העליונה.

איך זה עובד?

שתלים קצרים מעוצבים בצורת בורג אשר עוזר בהחזקה יציבה של השתל, גם במקרים בהם ישנה ספיגת עצם אל תוך הלסת. העיצוב הקצר של השתל עוזר לתת מרחב ותמיכה מספיק חזקה לשתל החדש, כך בעצם היא חוסכת הרמת סינוסים של הלסת העליונה או השתלת עצם בלסת התחתונה. בעצם השתל בצורה הקצרה שלו מתחבר אל העצם בצורה אופטימלית אשר עוזרת לייצוב השתל על העצם והופכת את השתל הקצר גם למשתלם לאורך הזמן בהשוואה לשתלים אחרים.

למי זה מתאים?

רוב המקרים בהם נחליף שן בשתל נצטרך טיפולים משלימים, מכיוון שברוב המקרים בהם יצטרך מטופל שתל יצטרפו(כמו שציינו מעל) מחלות רקע העלולות להביא לסיבוכים או למחסור של עצם באזור השתל. הדבר הזה בעצם מחזיר אותנו אל השתלים הקצרים, פיתוח שהצטרף אל ארסנל הכלים הטכנולוגי של רופא השיניים. שתלים אלו בעצם יכולים להתאים לרוב המטופלים ובעזרתם אפשר גם לצמצם את הפגיעות של מבנה החניכיים ולטפל בצורה יעילה יותר בחוסר העצם. 

עזרה הדדית זה כיף ומועיל למי שנותן ולמי שמקבל. אני עוזרת למישהו וזה שאני עוזרת אני מקרבת גאולה לעולם. למה? כי העזרה שלי לא נגמרת בבן אדם שאני עוזרת לו. הוא עוזר למישהו אחר, כי הוא מרגיש יותר טוב וכך, מאדם לאדם, כמו טיפות של גשם אנו ממלאים את העולם כולו בטוב ובריאות. עזרה הדדית זה לא רק מה שאנו עושים, אלא גם מה שאנו לא עושים. אם אנו נמנעים מלבקר את האחר, לריב איתו, להכפיש את שמו זו עזרה גדולה, כי אחרת אנו מזיקים לו. אז עזרה הדדית זה מה שאנו עושים ומה שאנו לא עושים. כשאנו עוזרים לחברינו אנו עוזרים גם לעצמנו.

קודם כל, זו הרגשה טובה לעזור למישהו אחר ושנית, בדרך כלל כשאנו עוזרים זה במקומות שאנו צריכים עזרה וכך אנו עוזרים לעצמנו דרך עזרה לחבר. לא מזמן עזרתי לחברה לעבור דירה. לי יש אוטו ולה אין הרבה חפצים. כיוון שעזרתי לה לעבור בית, היחסים ביננו התהדקו והיום אנו חברות קרובות יותר. היא רופאת שיניים ורק לפני שבוע היא עשתה לי סתימה בלי תשלום, כי בין חברים אין חשבון. אנו מתקשרות זו לזו ואפילו עושות בייביסיטר אחת אצל השנייה. יצרתי קשר חם עם הילדים שלה והם מחבקים אותי כשאני באה לעשות בייביסיטר. הילדים שלי כבר גדולים, וזה נעים לקבל מנה של אהבה מילדים קטנים.

אתמול באתי אליה הביתה חיכתה לי הפתעה. הילדים אפו עוגיות בשבילי, זה חימם לי את הלב. ביום שישי אביא להם חלה שאני אופה בבית. כעת אני לא יודעת אם לקרוא לזה עזרה הדדית יותר. זה יותר נשמע כחברות. חברות עזרה הדדית היא מובנת מאליה ואנו לא קוראים לזה עזרה הדדית. פשוט אהבה ואכפתיות. אני רואה מה שחסר לך ואני משתדלת לתת לך כי את חברה שלי ולתת לך עושה לי טוב.

בד' באייר השנה, שנת תש"פ, מלאה שנה למותו של אבי. כל כך קרוב ליום ההולדת של המדינה, יום לפני. אבא היה עושה את הכל לפני. תמיד מכין מראש ולא משאיר חלל ואפילו קטן, ליד המקרה, שתבוא לשנות סדרי עולם. אבא נפטר במפתיע, עם כל כך הרבה מחלות רקע ניתוחים ותרופות, עד הרגע האחרון שלו התרוצץ בין הילדים, מתקן בידי אומן את כל הקלקולים, שהתגלעו בבתים של כולם. אבא היה מומחה לקלקולים! לא היה דבר בעולם שלא יכול היה לבנות או לתקן. אבא אהב לתקן ממש אהב עד כדי כך שהשאיר אצל כל אחד מהאנשים שאהב ושאהבו אותו כל מיני מזכרות קטנות, שרק אבא ושום אדם בעולם לא היה מסוגל לבנות.

אבי אהב מאוד גם את אמי עד כדי כך שקרא לה: "אמא שלי והילדה שלי, האמא של הילדים שלי, האישה האהובה שלי"! לא היה דבר שהיה עושה בלי אמי והיא מצידה הייתה שם תמיד כסלע היציב שלו, עד שנפטר ויצאה נשמתו במפתיע. אבא אהבה לקרוא מדי פעם בספרי קבלה לפני השינה. אבא ביקר בהרבה הלוויות ואזכרות בחייו. המון. חלק גדול מהאזכרות, למתים בבית הכנסת בו התפלל, הוא הכין בעצמו, על פי בקשת האבלים וקרובי המשפחה. תמיד הייתה רשימה על שולחן האוכל היפה, שבנה בחדר האוכל בביתו, אלו דברים יש להכין לאזכרה, ליום השנה או לשבעה. מידי יום, היה מתקשר לחברים, להודיע שביום זה וזה תיערך האזכרה לפלוני אלמוני ונא להגיע. ביום השנה של אבא לא ערכנו אזכרה לאוהביו הרבים ומוקירי זכרו של אבא. בד' באייר תש"פ, היה סגר, סגר שני. קומץ אנשים עלה לקבר לתפילה וחזר. אבא היה בוודאי שמח כי לא אהב אירועים גדולים, לא אהב שמחמיאים לו או שמרבים בשבחו. אדם צנוע ועניו היה אבא, איש עבודה פשוט. 

בזה המכתב, האזכרה שלי לאבא, שבשנת תש"פ, מלאה שנה למותו ולא נערכה לו אזכרה או ציון, או כיבוד. כבוד לאבא ביום השנה שלו, על שאהב את רעו יותר מאשר את עצמו, על שלא עשה לחברו את ששנוא עליו ועל שהתגבר על היצר הרע שלו, עד כדי כך שמעולם לא דיבר על עצמו או על יצירותיו המופלאות ומעולם לא חשב שמגיע לו משהו יותר מאשר לאחרים. יהא זכרך ברוך אבא!

מתקיים דיון האם החיסון הוא באמת הכרחי והאם לא עלול לגרום לנזק? כמו בכל דבר בחיים לדעתי, יש לעשות הערכות סיכונים מול סיכויים ולפי זה לקחת החלטה. סרטן צוואר הרחם הוא סרטן לא נעים ודי קטלני שבהחלט הייתם רוצים להימנע ממנו כנשים. גם הגברים עלולים לסבול מבעיות רפואיות חמורות לא נעימות בכלל. יש הטוענים כי דווקא החיסון מעודד התנהגות מינית לא זהירה אך לדעתי מדובר בבלבול בין הסיבה לתוצאה. נכון שלקיחת החיסון יכולה לעודד ביטחון מופרז בכל הנוגע לקיום יחסי מין לא מוגנים אך מצד שני קשה לומר שמי שאינו מחוסן לוקח זאת כמרכיב חשוב בהחלטה בעת שהוא מקיים יחסי מין כאלו.

ישנה שאלה גם לגבי גיל מבוגר יותר, כלומר לא לגבי בני נוער אלא לנשים בגילאי 30 ומשהו שאינן בטוחות האם החיסון ל- HPV מועיל להן? במיוחד אם מדובר במישהי שאינה פעילה מינית במיוחד. מחקרים הראו שהסיכון בהחלט גבוה גם לאוכלוסיות שמתחילות להיות פעילות מינית בתקופה מאוחרת יותר וזו הסיבה שה- FDA אישר לאחרונה למעשה את החיסון עד גיל 45 במקום לעצור בגיל 26. ההמלצה תמיד היא להתייעץ עם רופא המשפחה שלך, הרי אם לא תוכלי לסמוך עליו אז כנראה שיש לך בעיה קשה של אמון. אם תציגי בפניו את כל הנתונים הוא בוודאי יוכל לסייע לך לקבל את ההחלטה הנכונה עבורך.

שאלה אחרת שעולה לא מעט היא לגבי המוטציות של הנגיף, כאשר החיסון יצא הוא הגן מפני שתי המוטציות העיקריות והמסוכנות ביותר של הנגיף. נכון להיום החיסון מגן מפני תשע מוטציות מוכרות. אז השאלה האם מישהי או מישהו שהתחסנו לפני מספר שנים צריך להתחסן שוב כדי לשדרג את ההגנה לשבע מוטציות נוספות? במקרה הזה נראה כי הסיכון עולה על הסיכוי להדבקות ולכן לא בטוח שזה רעיון כל כך טוב. גם במקרה כזה רצוי להתייעץ עם רופא המשפחה אך לא מוכרים יותר מדי מקרים למדע בהם אדם שהתחסן למוטציות הראשונות נדבק באחרות בשנים האחרונות ולכן סביר להניח שגם העצה של הרופאה או הרופא יתבססו על ניסיונם ופחות על מידע מחקרי. לקריאה נוספת – https://stopapilloma.co.il

האדם, מטבעו, לא מסוגל להיות הוא עצמו מתוך פנימיותו, אלא תמיד יחפש משהו לראות בחוץ ויעשה השוואות ומתוך מה שרואה מנסה כמו להתלבש בדמויות אלו ודרכן בונה את עצמו. בכל מקום שנמצא ובהתאם לאנשים שהוא נמצא איתם כך הוא מאמץ דמויות שאיתן הוא מתנהל ומציג את עצמו ומתוכן הוא פועל. האדם כל הזמן נמצא בסוג של משחק כשחקן בתיאטרון של החיים. מרגע שנולד הייצור הקטן הזה, שנדמה לנו כחסר אונים לחלוטין, כבר מחפש את מקומו במדרג המשפחתי ותופס את מקומו בהתאם לדמויות הפועלות. למשל, אם נולד כבכור, התינוק מזהה שכל תשומת לב ההורים נשואות אליו וכך יסלול את דרכו. מדהים לראות ילד שני שמגיע למשפחה מזהה מהר מאוד שיש עוד דמויות שלוקחות את אנרגיית ההורים ויעשה הכול כדי למשוך אליו דווקא את ההורים, גם יחסו לאח הגדול שכבר נמצא במשפחה יהיה בהתאם לכמה זמן ואנרגיה לוקח מההורים, כלומר שלו נשאר פחות.

ככל שהאדם גדל ומתפתח המשפחה אמורה להוות עבורו מקום עוטף, מקבל, מעודד ומחזק. אם היינו יכולים להרגיל את האנשים במשפחה לחיות כך שכל אחד מקבל את מקומו בצורה הכי טובה נוחה ומאוזנת ע"י הבנה הדדית, כל אחד היה נתמך ע"י המשפחה ומרגיש חובה לעזור, לתמוך ולתת באהבה כל מה שהשני צריך. כולם היו מרגישים נינוחים וחופשיים עם כולם ואף אחד לא היה צריך לשחק איזה משחק כדי לזכות במקום הראוי במשפחה. במשפחה בעצם מתחיל המשחק האינסופי שלנו למשך כל חיינו. אם יכולנו באמת להתחיל כך את חיינו שלא נצטרך לשכנע אף אחד או לשחד מישהו כדי שנוכל לקבל דבר מה, לא נצטרך את כל מנגנון מציאת חן בעיני אחרים, היינו יכולים לצאת מהמשפחה אל העולם ללא תחרות שלילית שבה כל אחד מתחרה על אותם משאבים על חשבון הזולת, שכל מה שאני רואה אצל האחר אני רוצה גם ואם אני לא יכול לקבל אז שגם לו לא יהיה.

כך יוצא שאנו נמצאים במעגל נוראי של השוואה מתמדת מול כל מה שהחושים שלנו קולטים מבחוץ ועם ההגדרות שחונכנו מהבית במשפחה שצריך להילחם על מקומנו בעולם, אנו מוצאים את עצמנו בניסיון חסר תועלת ונתון לכישלון מראש כי אף פעם לא נוכל לקבל בדרך טובה ונוחה את שלוותנו ולא פלא שאנשים נכנסים לחרדות מול הלחץ הנוראי שבו אנו נתונים היום עם שלל האפשרויות והמודלים החברתיים הקיימים.

ישנם כל מיני סוגים של דיכאון, יש דיכאון כזה ששולח אנשים למקום חסר תקווה שחור, שממנו הם מתקשים מאוד לצאת, ויש גם דיכאון אחר, כזה שגם שולח אותך למקום שחור וחסר תקווה, אלא שדווקא משם אתה מפתח תובנות חדשות, יכולות חדשות. מהמקום הזה מתפרצת גאונות, ויצירתיות, שכאילו חיכתה שם סגורה באפילה רק מחכה להשתחרר. אפשר לקרוא לסוג הזה של הדיכאון, דיכאון של אמנים. משהו רע, שמשחרר באדם משהו מאוד גבוה, ובלי הרע הזה, אותה יצירתיות תישאר כלואה לעד, ולא תמצא את הביטוי שלה.
ישנן הרבה מאוד דוגמאות לאמנים גאונים שסבלו מדיכאון, לב טולסטוי, צ'רלס דיקנס, מוצרט, שוברט ועוד. לפעמים נדמה שהאמן והדיכאון הולכים יחד, אם יעזוב הדיכאון את האומן, יחד איתו תעזוב גם היצירתיות והגאונות. נראה שעל אמן מצליח נגזרת תקופת דיכאון, שיכולה להגיע דווקא בשיא הקריירה, בשיא ההצלחה, פתאום אותו אומן מאבד את זה, מאבד את המילים, את החכמה ואת הגאונות. מתוך אותו מקום קשה הוא קם ועולה מחדש לשיאים חדשים. אף אחד לא יודע למה זה קורה בדיוק, אלא שברור שהתופעה הזו קיימת, אולי האומנים שנוטים לדיכאון מקבלים מהטבע פיצוי על התכונה הרעה בצורה של תכונה טובה של גאונות ויצירתיות. אולי בגלל שלאותם אמנים יש רגישות מיוחדת למציאות, היא יכולה להתבטא בצורה של דיכאון או בצורה של יצירתיות תלוי איזה אירוע מפעיל את האמן אבל לפני שאתם רצים ומחפשים דרך איך להיכנס לדיכאון כדי להפוך לגאונים, צריך לזכור שזה לא עובד כך.
אף אחד לא בוחר את התכונות שלו, אף אחד לא בוחר להיכנס לדיכאון בכדי לעורר יצירתיות, גם אין שום ביטחון שהדיכאון יעלם, להיפך נראה שבסופו של דבר הדיכאון של האמנים הולך ומתגבר עליהם, עד שחלקם כבר לא יכולים להמשיך לחיות ומפתחים נטיות אובדניות. ומה יש לנו האנשים הרגילים ללמוד מזה ? האמת שדי הרבה, כי גם אנחנו נכנסים לעיתים למצבים קשים, לא נעימים, שמתוכם אנחנו יוצאים לדרך חדשה. יש לזה הרבה שמות אם אתה פסיכולוג אז תדבר על "להפוך את הלימון ללימונדה" ואם אתה כשלמה המלך אז תדבר על "יתרון האור מתוך החושך". נראה שהתופעה הזו מוכרת כבר אלפי שנים ומאוד שכיחה, ובעצם קיימת בכולנו, צריך ללמוד איך להשתמש בתכונה האנושית הזו בצורה מועילה.

שמו של אדולף אייכמן נקשר עם "הבנאליות של הרוע". להגיד, באופן זה, כי גם הרוצחים הנוראים ביותר, אכלו ושתו, היו אבא ואמא והיו להם ילדים איתם יצאו לגן המשחקים אחר הצהריים. כזה היה אף סיפורו של אדולף אייכמן. הוא נישא לצ'כית יפיפיה בשם ורוניקה ליבל ממשפחה אמידה בדרום צ'כיה, חי והוליד עמה בנים ובד בבד שקד עם קצינים נוספים באס אס על תכנית הפתרון הסופי לבעיית היהודים ודאג להוציאה לפועל, עד לפרטים הקטנים. כאשר נתפס ונשפט טען להגנתו שאך מילא פקודות. 

כשקראתי את קורות חייו של אייכמן נחרדתי באמת מהבנאליות של הרוע. הרוע מסתתר ומצטלם יפה כל כך כאשר הוא מלובש בבגדים של נורמליות ושיגרה. 

ריקרדו אייכמן, פרופסור לארכיאולוגיה מצליח בברלין. בנו צעירו של אדולף אייכמן, גדל עד גיל חמש עם אביו ואמו בארגנטינה. לאחר הוצאתו להורג של אביו שב עם אמו ורוניקה לברלין. הוא מכנה את אביו "האיש של אמא" כנראה כדי לשמור על ריחוק. ריקרדו הוא אנטי נאצי מוצהר המכנה את תופעת הנאציזם ואת שנאת יהודים כ"מחלה". בנחישות ראויה לציון אפילו לחץ את ידו של איש המוסד אשר לכד את אדולף אייכמן והביאו למשפט בירושלים בסופו הוצא להורג בכלא רמלה ועפרו פוזר אי שם במי הים התיכון על מנת להכרית כל זכר. 

בסיפור הזה יש רעים וטובים, יש רוע המלובש בשגרה ויש שגרה של רוע אבל גם שגרה של טוב, צלילות ופיקחון. מחצית מהגנים בגופו של ריקרדו הם גנים שירש מאביו, אדולף, והוא נושא את שם משפחתו של אביו, אייכמן, אך רוחו שונה. 

אני זוכרת שיעור בנושא השואה בבית הספר. המורה שאלה את השאלה הידועה בדבר היתכנות של שואה נוספת, והשיבה שעלינו לדאוג, כי כל אחד מאיתנו מסוגל לרוע, שכן הרוע טבוע בנו. זוכרת עד כמה נחרדתי מהמחשבה הזו באותה פעם ראשונה. רק שנים של חיפוש החזירו אותי לתשובתה באופן קצת שונה. אכן, הרוע בתוכנו, הוא נחלת כולנו, ובסיפור האנושי הטעון הזה, כל אחד מאתנו משחק את התפקיד שלו, בהפעלה גמורה "מלמעלה". אם ניתן היה לשאול את אדולף אייכמן היום, בוודאי שהיה רוצה להתגלם בבנו, ריקרדו ולקנות בדרך כלשהי את הזכות שלא רק למלא פקודותיו של השטן. לכן, אם יש איזו תכלית לקיומנו כאן היא בודאי לדאוג שכך אמנם יהיה.