עולם שכייף לחיות בו – האם זה אפשרי?

עולם שכייף לחיות בו – האם זה אפשרי?

"את יכולה ליותר, תראי את אחותך איך היא מצליחה, את סתם עצלנית" שמעתי מהוריי בילדותי לא פעם בניסיונם להפוך אותי לילדה הישגית, מתוך הנחה שאילולא הרגלים כאלה חיי כבוגרת לא יהיו חיים. אני כשלעצמי העדפתי לבלות את זמני אז עם ליזי כלבתי האהובה' היא ידעה להעניק לי אהבה גם כשלא ממש גיליתי הצטיינות כזו או אחרת. 

עם השנים, מצאתי לי חברים וחברות שדמו לי, כאלה שהעדיפו חיים נטולי השגיות אך מלאים ברוך, חמלה ואהבה. חשבון הבנק שלי לא שיגשג כמו זה של הוריי, אך לא היה לי כל כך צורך בזה כי מצאתי שחיים המאפשרים קשר עם הטבע ובחברת אנשים שהיחסים ביניהם נטולי תחרות ומלאים בשיתוף פעולה ובהרגשת ביחד, נעימים לי מאוד.

הקשר עם הוריי מן הסתם, לא זרם כבר בטבעיות. הם היו שקועים עמוק במאמצים בטיפוס בסולם הקריירה, אבי כמשפטן, ואימי כמדענית מן השורה הראשונה. גם הסממנים החיצוניים המראים על השגיות כמו מראה וגודל הבית, המכונית, הנסיעות לאתרים מיוחדים בחו"ל, היו משמעותיים להם בניגוד אלי. מתוך כבוד להוריי שבכל זאת הם שנתנו לי את חיי, ניסיתי בכל מאודי לשמור על קשר לבבי באיזשהו מידה איתם למרות השוני הרב. השיחות הטלפוניות שניהלנו היו ערוץ לעדכון על הישגיהם, כאשר הניסיונות שלי לשתף אז בחוויות המהנות והמעשירות שעברו עלי בחיי הקהילה ובטבע, לא ממש עניינו אותם לפי מה שהרגשתי.

ברבות השנים, כשאחיותי יצאו מהבית והורי נכנסו לחיי הפנסיה, הרגשתי שהחיות הולכת ומסתלקת מהם אט אט. הקשר האישי ביניהם לאחר כל כך הרבה שנים של התמקדות בקריירה נעשה די רדוד, וגם הסביבה החברתית שלהם היה מורכבת מכאלה הדומים להם, שלא ממש ידעו לקיים חברויות על בסיס של חום אנושי. הרגשתי שזה הזמן לפתוח להם צוהר לחיים מסוג שלא חוו מעולם, כאלה בהם הקשר האנושי הלבבי הוא מרכז החיים. התאמצתי לתת אז להם משהו מהעולם היפה שממלא את חיי תוך הנחה שלולא זה, חייהם לא יהיו חיים יותר. "למלא אחרים זה להכניס משמעות לחייך" אמר לי פעם ערן שיוביץ.

לאט לאט התקרבנו, וכל יום ראיתי שמשהו מהגאווה ההשגית נושר מהם. החיוך על פניהם, הרגישות לאחר התחילו לתפוש מקום בחייהם. יחסם לנכדים, כבר היה שונה אז לגמרי מזה שהעניקו לי ולאחיותי בילדותינו. ואז, באחד רגעי החסד האלה, אימי השילה מעצמה את כל חומות ההגנה, כשחשפה לפני את ההפסד שחשה לגביי צורת החיים שיצרה לעצמה, שלא איפשרה לה להיות ולשמוח איתי ועם אחיותי בילדות ובגדילה שלנו. החיים יכלו להיות הרבה יותר משמחים, אמרה. ואני, הרהרתי לעצמי איך ניתן היה להנחיל את מסקנותיה לחברה כולה במיוחד בימינו, כשהניכור נמצא בכל מקום.