האדם, מטבעו, לא מסוגל להיות הוא עצמו מתוך פנימיותו, אלא תמיד יחפש משהו לראות בחוץ ויעשה השוואות ומתוך מה שרואה מנסה כמו להתלבש בדמויות אלו ודרכן בונה את עצמו. בכל מקום שנמצא ובהתאם לאנשים שהוא נמצא איתם כך הוא מאמץ דמויות שאיתן הוא מתנהל ומציג את עצמו ומתוכן הוא פועל. האדם כל הזמן נמצא בסוג של משחק כשחקן בתיאטרון של החיים. מרגע שנולד הייצור הקטן הזה, שנדמה לנו כחסר אונים לחלוטין, כבר מחפש את מקומו במדרג המשפחתי ותופס את מקומו בהתאם לדמויות הפועלות. למשל, אם נולד כבכור, התינוק מזהה שכל תשומת לב ההורים נשואות אליו וכך יסלול את דרכו. מדהים לראות ילד שני שמגיע למשפחה מזהה מהר מאוד שיש עוד דמויות שלוקחות את אנרגיית ההורים ויעשה הכול כדי למשוך אליו דווקא את ההורים, גם יחסו לאח הגדול שכבר נמצא במשפחה יהיה בהתאם לכמה זמן ואנרגיה לוקח מההורים, כלומר שלו נשאר פחות.
ככל שהאדם גדל ומתפתח המשפחה אמורה להוות עבורו מקום עוטף, מקבל, מעודד ומחזק. אם היינו יכולים להרגיל את האנשים במשפחה לחיות כך שכל אחד מקבל את מקומו בצורה הכי טובה נוחה ומאוזנת ע"י הבנה הדדית, כל אחד היה נתמך ע"י המשפחה ומרגיש חובה לעזור, לתמוך ולתת באהבה כל מה שהשני צריך. כולם היו מרגישים נינוחים וחופשיים עם כולם ואף אחד לא היה צריך לשחק איזה משחק כדי לזכות במקום הראוי במשפחה. במשפחה בעצם מתחיל המשחק האינסופי שלנו למשך כל חיינו. אם יכולנו באמת להתחיל כך את חיינו שלא נצטרך לשכנע אף אחד או לשחד מישהו כדי שנוכל לקבל דבר מה, לא נצטרך את כל מנגנון מציאת חן בעיני אחרים, היינו יכולים לצאת מהמשפחה אל העולם ללא תחרות שלילית שבה כל אחד מתחרה על אותם משאבים על חשבון הזולת, שכל מה שאני רואה אצל האחר אני רוצה גם ואם אני לא יכול לקבל אז שגם לו לא יהיה.
כך יוצא שאנו נמצאים במעגל נוראי של השוואה מתמדת מול כל מה שהחושים שלנו קולטים מבחוץ ועם ההגדרות שחונכנו מהבית במשפחה שצריך להילחם על מקומנו בעולם, אנו מוצאים את עצמנו בניסיון חסר תועלת ונתון לכישלון מראש כי אף פעם לא נוכל לקבל בדרך טובה ונוחה את שלוותנו ולא פלא שאנשים נכנסים לחרדות מול הלחץ הנוראי שבו אנו נתונים היום עם שלל האפשרויות והמודלים החברתיים הקיימים.