בריא, בריאה, בריה – כמה מילים עבריות בעלות שורש דומה, ואולי לא רק השורש אלא גם מה שעומד מאחורי המילים, דומה ומשותף להן? כל בריה היא בריאה, ברגע לידתה. כל אחד מאיתנו הוא בריה של היקום, כמו בעלי החיים, הצמחים והטבע כולו. רק שבניגוד לנו, שבמשך החיים צוברים מחלות, מי פחות ומי יותר, הרי שבעלי החיים בדרך כלל לא חולים מ"מחלות הרקע" שלנו כמו לחץ דם גבוה, סכרת, ומחלות לב. איך זה קורה שכולנו נבראנו בריאים ומושלמים, ולא בהכרח שנישאר כאלה כל חיינו? במה אנחנו שונים בזה מבעלי החיים?
השוני בינינו לבעלי החיים מתבטא בהבדל משמעותי במרכיב התנהגותי, השונה בינינו לבינם. כך למשל אריה, לכאורה חיית טרף מסוכנת, יימנע מלטרוף כאשר יהיה שבע. מפתיע? בהחלט, במיוחד כשמשווים אותו לאדם. הוא, לעולם לא ידע שובע, לא במזון, ולא בהרבה דברים נוספים. הוא ישאף תמיד להיות באותה רמת השגיות כמו הדומים לו בחברה, ואם "התיאבון" שלו גדול, זאת אומרת האגו המנהל אותו, המפעיל אותו בכל רגע – עוצמתי במיוחד, לא יסתפק להיות שווה לסובבים אותו. הוא ירצה לעלות עליהם בכספו, ברכושו, ביופי החיצוני שלו ובכבוד שלו.
ואיך כל זה קשור להבדלי הבריאות בינינו לבעלי החיים? בעוד שאצלם המזון למשל, מהווה צורך הכרחי לקיומם, אצלנו יש לו מרכיב נוסף – הוא מאפשר הנאה, רגעית אמנם. כן, כל מה שמניע אותנו, את האגו הדוחף אותנו לפעולה, אלו תענוגים רגעיים, מתחלפים. כל עוד הם ממלאים אותנו לא נפסיק לצרוך אותם, בין אם הם לטובתנו, או לא. "נאכל ונשתה כי מחר נמות", ביטוי שכיח שתופס מקום בהתנהלות שלנו בכל תחום, בין היא בריאה לנו או לא, לחברה שלנו או לעולם כולו.
שמירה על הטבע, על איכות הסביבה, תופר ברגע שנוכל להפיק תענוג עצמי ממנו. אכילה מותאמת לגופנו, תתרחש רק כאשר האגו שלנו לא ידרוש להתנחם באוכל בהיותו פגוע מבחינה רגשית או לא שלם עם עצמו. קניות ללא שובע, בילויים עד אין קץ – כל אלה נועדו להשאיר אותנו מסופקים ורגועים, לטווח קצר. ובמקום שהאגו הפרטי שלנו יתמוסס ונהיה מותאמים לטבע, לעולם, לחיים בשלום איש עם רעהו בחיבור ובאהבה, מבלי שיהיה לנו צורך להיות מוצלחים יותר אחד מהשני – אנחנו בינתיים נמצאים עדיין ברצון לעלות על הסובבים לנו. נותר רק לקוות שתנאי החיים החדשים שהביאה לנו הקורונה, שאינה משאירה מקום לתחרותיות, ימוססו את התפישה הזו ויחליפו אותה ביחס שוויוני. בינינו.