ישנם כל מיני סוגים של דיכאון, יש דיכאון כזה ששולח אנשים למקום חסר תקווה שחור, שממנו הם מתקשים מאוד לצאת, ויש גם דיכאון אחר, כזה שגם שולח אותך למקום שחור וחסר תקווה, אלא שדווקא משם אתה מפתח תובנות חדשות, יכולות חדשות. מהמקום הזה מתפרצת גאונות, ויצירתיות, שכאילו חיכתה שם סגורה באפילה רק מחכה להשתחרר. אפשר לקרוא לסוג הזה של הדיכאון, דיכאון של אמנים. משהו רע, שמשחרר באדם משהו מאוד גבוה, ובלי הרע הזה, אותה יצירתיות תישאר כלואה לעד, ולא תמצא את הביטוי שלה.
ישנן הרבה מאוד דוגמאות לאמנים גאונים שסבלו מדיכאון, לב טולסטוי, צ'רלס דיקנס, מוצרט, שוברט ועוד. לפעמים נדמה שהאמן והדיכאון הולכים יחד, אם יעזוב הדיכאון את האומן, יחד איתו תעזוב גם היצירתיות והגאונות. נראה שעל אמן מצליח נגזרת תקופת דיכאון, שיכולה להגיע דווקא בשיא הקריירה, בשיא ההצלחה, פתאום אותו אומן מאבד את זה, מאבד את המילים, את החכמה ואת הגאונות. מתוך אותו מקום קשה הוא קם ועולה מחדש לשיאים חדשים. אף אחד לא יודע למה זה קורה בדיוק, אלא שברור שהתופעה הזו קיימת, אולי האומנים שנוטים לדיכאון מקבלים מהטבע פיצוי על התכונה הרעה בצורה של תכונה טובה של גאונות ויצירתיות. אולי בגלל שלאותם אמנים יש רגישות מיוחדת למציאות, היא יכולה להתבטא בצורה של דיכאון או בצורה של יצירתיות תלוי איזה אירוע מפעיל את האמן אבל לפני שאתם רצים ומחפשים דרך איך להיכנס לדיכאון כדי להפוך לגאונים, צריך לזכור שזה לא עובד כך.
אף אחד לא בוחר את התכונות שלו, אף אחד לא בוחר להיכנס לדיכאון בכדי לעורר יצירתיות, גם אין שום ביטחון שהדיכאון יעלם, להיפך נראה שבסופו של דבר הדיכאון של האמנים הולך ומתגבר עליהם, עד שחלקם כבר לא יכולים להמשיך לחיות ומפתחים נטיות אובדניות. ומה יש לנו האנשים הרגילים ללמוד מזה ? האמת שדי הרבה, כי גם אנחנו נכנסים לעיתים למצבים קשים, לא נעימים, שמתוכם אנחנו יוצאים לדרך חדשה. יש לזה הרבה שמות אם אתה פסיכולוג אז תדבר על "להפוך את הלימון ללימונדה" ואם אתה כשלמה המלך אז תדבר על "יתרון האור מתוך החושך". נראה שהתופעה הזו מוכרת כבר אלפי שנים ומאוד שכיחה, ובעצם קיימת בכולנו, צריך ללמוד איך להשתמש בתכונה האנושית הזו בצורה מועילה.