החיים בעידן הקורונה

בלבול, אכזבה, תסכול, פסימיות, העדר תקווה, מה לא חווינו בימי קורונה אלה – ימים בהם כל מה ששימח אותנו התפוגג כלא היה. אף אחד לא הכין אותנו לזה, לא נתן לנו לדמיין אפילו שיום בהיר אחד, כל התענוגים שהורגלנו בהם יפרחו באוויר. נשארה איזו תקווה שם עמוק עמוק בלב שהכל רק זמני, ושאם ננשום נשימה ארוכה, נמצא את עצמנו שוב אולי בעוד חצי שנה – באותו מקום טוב שהיינו, עם אותם מילויים לנפש הזקוקה להם כמו אוויר לנשימה.

רק, שאם נהיה כנים עם עצמנו ונראה את המציאות כמות שהיא ולא כמו שהיינו רוצים לראות אותה, נבחין די מהר שהסיכוי שהעולם שחווינו יחזור לקדמותו אינו ריאלי עוד. העולם לא ישוב למה שהיה, אפשרויות המילוי שקיבלנו ממנו ישתנו בטבען ובמהותן. ציפיית השווא לחזרה לעולם שהיה, תאכזב אותנו עוד יותר ותמנע השתנות והסתגלות למצב החדש.  

העולם בעידן הקורונה

בעצם, מה היה לנו עד הופעת הקורונה, ואיך אנו אמורים להתנהל ממנה והלאה באופן שיאפשר לנו הסתגלות מרבית למצב החדש? חוויית הצריכה האינסופית וההנאה ממנה, הגוון הלא נפסק שחווינו בעזרתה – מילאו לנו את החלל הרגשי בלב; אה מה מה, מדובר היה במילוי זמני, קצר טווח, שהתחלף כל פעם במילוי חדש נוסף, שהיה מחויב המציאות כדי שלא נישאר בריק רגשי.

הקורונה מחקה לנו בבת אחת את מה שהחזיק אותנו מסופקים. היא פרשה בפנינו אפשרויות הזנה לנפש מסוג חדש, או לייתר דיוק  מסוג שדי המעטנו בחשיבותו. אמנם היא השאירה אותנו נטולי הנאות חומריות זמניות, אך עם אפשרות לקבל סיפוק ואושר מתוך התמקדות בקשרים אנושיים חמים, המלווים בדאגה לאחר במקום לעצמי.  

פיתוח קשרים חמים מתוך דאגה לאחר הסובב אותי במקום צבירת הנאות מתחלפות לעצמי, תאפשר לנו חיים רגועים, שמחים ומאושרים בעולם החדש של עידן הקורונה וזה שיגיע בעקבותיה. אימוץ הרעיון ושימת דגש עליו הן במשפחה, בחברה, בחינוך, ימנע מאיתנו קשיי הסתגלות למצב החדש ויאפשר בניית חברה מכילה ותומכת – הנחוצה כל כך בתקופת הקורונה הנוכחית.