בין חומר לרוח, מהי רוחניות?

הסיפור הידוע על הגולם מפראג מיוחס למהר"ל מפראג, תלמיד חכם, גאון, בקיא בקבלה וברזיה שעל פי האגדה יצק חיים בגוש חומר שצורתו אדם על מנת להשתמש בו להגנת יהודי פראג מרדיפותיהם של הנוצרים ועלילות הדם של  הכמרים. 

על פי האגדה קרא המהר"ל לחתנו ולתלמידו. השלושה טבלו במקווה, ועל שפת הנהר לקחו חומר ויצרו ממנו אדם בגובה שלוש אמות. המהר"ל הינחה את חותנו ותלמידו לסוב סביב הגולם שבע פעמים ולקרוא כוונות. לאחר מכן הוא עצמו סובב את הגולם שבע פעמים ולסיום הניח בפיו קלף שעליו השם המפורש. לאחר שקראו יחדיו את המשפט "ויפח באפיו רוח חיים ויהי האדם לנפש חיה" פקח הגולם את עיניו. 

על פי האגדה, כל עת שנצטווה על ידי המהר"ל, יצא הגולם להגנתם של יהודי פראג והצילם מפרעות ושפיכות דמים. עוד מספרת האגדה כי מחשש שיחלל את השבת היה המהר"ל מוציא את הקלף מתחת לשונו של הגולם בכל ערב שבת. אלא שבאחד מימי השישי שכח הרבי להוציא ממנו את רוח החיים והגולם יצא וחילל את השבת בסכנו את הגויים שבעיר. הרב שרדף אחריו הצליח להשיגו ליד הכניסה לבית הכנסת העתיק "אלטנוישול" שבפראג ואז הוציא מתחת לשונו את הקלף. כך  שבק הגולם חיים לעולמי עד. 

לפי גרסה אחרת לאגדה, המהר"ל נפח רוח חיים בגולם על ידי רישום המילה "אמת" על מצחו וכאשר הבין שמסכן גויים תמימים באותה שבת מרה ונמהרה, נאלץ להוציא ממנו את רוח החיים על ידי שמחק את הכתוב. לפי גרסה קרובה מחק רק את האות "א".  יותר מכל נוגעת העלילה אל הלב מכיוון שטומנת בחובה את המהות האנושית של הליכה בין חומר לרוח, בין היותנו יצירה "ביולוגית" המתנהלת ככל חיה אחרת, לבין היותנו יצירה "אלוהית – רוחנית" המתקיימת בהשתוות צורה עם בוראה. העצב במותו של הגולם הוא העצב מאי התממשות הרוח בקרבו, כבקרבנו. 

אחרי הכל, הכמיהה לעבור מחומר לרוח היא היושבת בפנימיות מהותנו כאדם והיא הכוח המניע מאחורי כל תנועה או רוחניות שהיא. רבות הדרכים, הלוואי ותמצא לנו הדרך להניח את הקלף ובו השם המפורש מתחת ללשון או לשאת את ה"אמת" על המצח לנצחיות.